החלטה בתיק בר"ע 2281/06

1.         לפניי בקשת רשות ערעור כנגד החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט דוד מינץ) מיום 10.7.06, שלא לעכב את הליכי ההוצאה לפועל כנגד המבקשת. הבקשה לעיכוב הליכים הוגשה על ידי המבקשת יחד עם תביעה למתן צו מניעה קבוע שיאסור על המשיב לפנותה מהבית בו היא מתגוררת עם ילדיה (להלן - הבית).

2.         בתביעה ובבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל ציינה המבקשת כי היא מתגוררת בבית מזה 17 שנה, מיום שהכירה את בעלה, שהוא, לטענתה, בעל הזכויות בבית. המבקשת הוסיפה וטענה כי גם היא בעלת זכויות בבית, מכוח הלכת השיתוף ו/או חוק יחסי ממון, תשל"ג-1973 (להלן - חוק יחסי ממון), ובנוסף, כי היא בעלת רשות בלתי הדירה מאת המשיב להחזיק בבית. במסגרת הדיון בבקשתה לעיכוב הליכים, לא חלקה המבקשת על העובדה כי בעלה ניהל הליכים משפטיים כנגד המשיב, שתבע את פינויו מהבית, אשר בסופם נקבע כי לבעל אין זכויות בבית וכי עליו לפנותו. אולם, לדברי המבקשת, הדבר נודע לה רק לאחר שכבר ניתן פסק דין בעניין פינוי הבעל בבית משפט השלום (ת"א 9494/97) ונדחה ערעור על פסק הדין שהגיש הבעל לבית המשפט המחוזי. המבקשת טענה כי הבעל, ששהה תקופה מסוימת במאסר, ניהל את הגנתו בתביעה הנ"ל ברשלנות. מסיבה זו, לטענתה, לה עצמה לא היה יומה בבית המשפט ויש לאפשר לה להוכיח את זכויות בעלה, כמו גם את זכויותיה שלה בבית, ולעכב את פינויה מהבית עד לסיום ההליך. בהחלטתו בבקשת העותרת לעיכוב הליכי הוצאה לפועל לא קיבל בית משפט קמא את טענות המבקשת. בית משפט קמא קבע, כי משניתן פסק דין לפיו לבעל אין זכויות כלשהן בבית, כוחה של קביעה זו יפה גם לעניין המבקשת, שהרי גם לשיטתה כל זכויותיה בבית הן פועל יוצא של זכויות בעלה. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי טענותיה של המבקשת לעניין חזקת השיתוף היא בעייתית ביותר, שכן המבקשת לא נישאה לבעלה לפני שנת 1973. לבסוף קבע בית משפט קמא, כי אין לראות במבקשת גם ברת רשות בבית, שכן ידעה על סירובו של המשיב למגוריה בבית, וכי בכל מקרה מעמד של בר רשות אינו מונע את פינויה של המבקשת מהבית. המבקשת לא השלימה עם החלטה זו והגישה את הבקשה שלפניי. במסגרת בקשתה חזרה המערערת על טענותיה שפורטו לעיל, ואילו המשיב ביקש לסמוך ידיו על החלטת בית המשפט.

3.         לאחר שעיינתי בהחלטת בית משפט קמא ובטענות הצדדים, החלטתי כי אין להיעתר במקרה זה לבקשה למתן רשות ערעור.

4.         אכן, במקרה הנדון מדובר לכאורה בפינוי התובעת מביתה בו היא מתגוררת מזה שנים. במקרים אלה נוטים בתי המשפט להיענות לבקשות שמטרתן מניעת הפינוי וזאת כדי לשמור על המצב הקיים ולמנוע פגיעה בלתי הפיכה בטרם תוכרע התביעה. לכן, מבחינת מאזן הנוחות, ניתן היה לכאורה לומר, כי הכף נוטה לזכות המבקשת. ואולם, מקום בו המבקשת היא התובעת בתביעה למתן צו מניעה קבוע מוטל עליה הנטל להצביע, לשם קבלת סעד זמני, על קיומה של עילת תביעה לכאורה. במקרה הנוכחי המבקשת לא הצליחה להוכיח כי סיכוייה לזכות בתביעה הם כאלו שיצדיקו את קבלת בקשתה, וזאת אף אם נצא מנקודת הנחה כי מידת הוכחת הזכות לכאורה שנדרשה מהמבקשת, בנסיבות הנדונות, איננה רבה. אבאר:

5.         המבקשת מבססת בכתב תביעתה את זכויותיה והחזקתה בבית מכוח זכותו של בעלה. המבקשת טוענת כי הבית היה בבעלות משפחת בעלה מזה שנים רבות ועוד לפני נישואיה לבעלה. המבקשת, כאמור, איננה חולקת על קיומו של פסק דין חלוט, לפיו נתקבלה תביעת פינוי שהגיש המשיב נגד בעלה, בה נקבע כי לבעל אין זכויות בבית. ואולם, המבקשת טוענת בכתב תביעתה, כי בעת ניהול הגנתו נגד תביעת הפינוי, שהה בעלה זמן רב בבית הסוהר ומחוץ לישראל ולכן הוא לא ניהל את הגנתו כראוי. המבקשת טוענת כי בידה להביא עדים ולטעון טענות שבעלה החסיר ולא העלה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי באותה עת לא היה בידה להתערב בהגנת בעלה ולעזור לו להוכיח את זכותו בבית, הואיל ולא ידעה על קיומה של התביעה נגדו.

6.         מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה המבקשת מנועה לכאורה מלטעון טענות אלה. בידי המשיב פסק דין חלוט בתביעה שהגיש נגד הבעל, בו נקבע כי לבעלה של המבקשת אין זכות בבית. בעניין זה חל כלל מעשה-בית-דין הקובע, כי פסק-דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי, מביא לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק-הדין (ר' נינה זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1991), עמ' 3). הטענה כי בעלה של המבקשת לא התגונן כראוי נגד התביעה שהגיש המשיב, אין בה בנסיבות אלה כדי להועיל.

7.         בשולי תביעתה, טענה המבקשת כי יש לה זכות בבית מכוח חזקת השיתוף או מכוח חוק יחסי ממון. כן טענה המבקשת כי היא בגדר ברת רשות בבית. טענות אלה נטענו באופן סתמי וללא כל פירוט. המבקשת לא טענה ואף לא פירטה כל עובדה ממנה עולה, כי זכותה בבית עומדת לה חרף העדר זכות כלשהי בבית לבעלה. מכאן שגם טענות אלה דינן להידחות. יתרה מזו, מהעובדות שפורטו על ידי המבקשת בכתב תביעתה ובבקשה לעיכוב הליכים עולה, לכאורה, כי חזקת השיתוף בין בני זוג לא חלה בעניינה של המבקשת, הואיל ונישאה לבעלה לאחר כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון. אשר לטענתה בדבר זכותה של המבקשת מכוח חוק יחסי ממון, הרי שגם זו לכאורה איננה קיימת, שכן בתביעתה טענה המבקשת כי הבית היה שייך לבעלה עוד לפני נישואיהם וחוק יחסי ממון אינו מקנה זכויות לבן זוג בנכסים שנרכשו על ידי בן הזוג השני לפני מועד הנישואין. הטענה בדבר היות המבקשת ברת רשות נטענה אף היא בעלמא וללא כל פירוט. זאת ועוד, המבקשת לא טענה כי מדובר ברישיון בתמורה, כך שאף אם נצא מנקודת הנחה לפיה המבקשת היא ברת רשות מכללא (ואין אני קובעת כך), אין בכך לכאורה כדי למנוע את פינויה מהבית (ר' א"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210, 218 (1977).

8.         לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

9.         המזכירות תשלח העתק ההחלטה לבאי-כוח הצדדים בפקסימיליה.

ניתנה היום, כ"ז בטבת תשס"ז (17 בינואר 2007), בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: